<h1>ספר החינוך מצוה ת"ר</h1>
<h2>דף מט.</h2>
שנצטוינו להציל הנרדף מיד מי שירדפהו להורגו ואפילו בנפש הרודף, כלומר שאנו מצווין להרוג הרודף אם לא נוכל להציל הנרדף אלא אם כן נהרוג הרודף, ועל זה נאמר [דברים כ"ה] וקצותה את כפה לא תחוס עינך, ואמרו בספרי והחזיקה במבושיו, מה אותו מקום מיוחד שיש בו סכנת נפשות, ונאמר על זה וקצותה את כפה, כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא בקצותה את כפה, ומנין שאם אינו יכול להצילו בכפה בלבד שחייב להצילו בנפשה, תלמוד לומר לא תחוס עינך, וזה שאמר הכתוב אשת האחד דבר הכתוב בהווה שאשתו של אדם אצלו תמיד ומשתדלת להצילו מיד מכהו בכל כחה, אבל הוא הדין בכל אדם. משרשי המצוה לפי שהשם ברוך הוא ברא העולם ורצה ביישובו ויישוב העולם יתקיים בתשועת החלש מיד חזק ממנו, ועוד כי הנרדף לעולם עיניו ולבו אל השם להושיעו מיד רודפו, וכענין שכתוב [קהלת ג'] והאלהים יבקש את נרדף כלומר הנרדף מבקש לאלהים ומתחנן אליו, על כן צונו ברוך הוא לעזור לו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאפילו היה הנרדף קטן והרודף גדול ממנו בכל דבר הכל חייבין להצילו, ואפילו בנפשו של רודף, ובמה דברים אמורים שמצילין בנפש הרודף בשאי אפשר לנו להצילו באחד מאיבריו אבל כל שאפשר להצילו באחד מן האיברים והציל בנפש הרי זה שופך דמים, וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה [סנהדרין מ"ט ע"א] בענין מיתת אבנר כשהרגו יואב שכתוב שם [שמואל ב' ג'] וימת בדם עשהאל אחיו, באה הקבלה על זה שתבעו יואב לאבנר על דם עשאל ודנו בדין סנהדרין, כלומר הרגו בטענה שהיה ראוי למות עליה על פי סנהדרין, אמר לו למה הרגת עשאל, אמר לו אבנר עשאל רודף היה, אמר לו יואב היה לך להציל עצמך באחד מאיבריו, אמר לו אבנר לא ידעתי לכוין לו, אמר לו יואב בדופן חמשית כוונת לו באחד מאיבריו לא ידעת לכוין לו, ועל זה נאמר וימת בדם עשהאל אחיו, ואמרו זכרונם לברכה בענין רודף שאף על פי שלא קבל התראה מכיון שהתרו בו והוא עדיין רודף אין לו דמים ומותר להורגו. ומטעם רודף הורו זכרונם לברכה באשה המקשה לילד לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם הוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם, ואחד הרודף אחר חבירו להרגו או אחר כל העריות שיש בו כרת לבועלן מצילין אותן מהם בנפשותם של רודפים, והוא הדין לרודף אחר הזכור לבוא עליו, אבל הרודף אחר הבהמה וכן הרץ לעשות אחת מכל שאר העבירות שבתורה ואפילו לעבוד עבודה זרה אין הורגין אותו עד שיעבור העבירה שדנין אותו בבית דין, שבשתי עבירות אלו לבד באה הקבלה שמצילין אותו בנפש הרודף, אבל בכל שאר העבירות שבתורה מביאין אותם לבית דין והם דנין אותן. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת סנהדרין פרק שמיני. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה ויכול להציל הנרדף ולא הצילו מאחד מאיבריו של רודף או אפילו בנפשו ביטל עשה זה מלבד שעבר על שני לאוין שהן לא תחוס עיניך, ולא תעמוד על דם רעך, כמו שנכתוב בלאוין [מצוה תר"א] בעזרת השם, וענשו גדול מאד כאלו הוא מאבד נפש מישראל.
<h2>דף עג.</h2>
שנצטוינו להציל הנרדף מיד מי שירדפהו להורגו ואפילו בנפש הרודף, כלומר שאנו מצווין להרוג הרודף אם לא נוכל להציל הנרדף אלא אם כן נהרוג הרודף, ועל זה נאמר [דברים כ"ה] וקצותה את כפה לא תחוס עינך, ואמרו בספרי והחזיקה במבושיו, מה אותו מקום מיוחד שיש בו סכנת נפשות, ונאמר על זה וקצותה את כפה, כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא בקצותה את כפה, ומנין שאם אינו יכול להצילו בכפה בלבד שחייב להצילו בנפשה, תלמוד לומר לא תחוס עינך, וזה שאמר הכתוב אשת האחד דבר הכתוב בהווה שאשתו של אדם אצלו תמיד ומשתדלת להצילו מיד מכהו בכל כחה, אבל הוא הדין בכל אדם. משרשי המצוה לפי שהשם ברוך הוא ברא העולם ורצה ביישובו ויישוב העולם יתקיים בתשועת החלש מיד חזק ממנו, ועוד כי הנרדף לעולם עיניו ולבו אל השם להושיעו מיד רודפו, וכענין שכתוב [קהלת ג'] והאלהים יבקש את נרדף כלומר הנרדף מבקש לאלהים ומתחנן אליו, על כן צונו ברוך הוא לעזור לו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאפילו היה הנרדף קטן והרודף גדול ממנו בכל דבר הכל חייבין להצילו, ואפילו בנפשו של רודף, ובמה דברים אמורים שמצילין בנפש הרודף בשאי אפשר לנו להצילו באחד מאיבריו אבל כל שאפשר להצילו באחד מן האיברים והציל בנפש הרי זה שופך דמים, וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה [סנהדרין מ"ט ע"א] בענין מיתת אבנר כשהרגו יואב שכתוב שם [שמואל ב' ג'] וימת בדם עשהאל אחיו, באה הקבלה על זה שתבעו יואב לאבנר על דם עשאל ודנו בדין סנהדרין, כלומר הרגו בטענה שהיה ראוי למות עליה על פי סנהדרין, אמר לו למה הרגת עשאל, אמר לו אבנר עשאל רודף היה, אמר לו יואב היה לך להציל עצמך באחד מאיבריו, אמר לו אבנר לא ידעתי לכוין לו, אמר לו יואב בדופן חמשית כוונת לו באחד מאיבריו לא ידעת לכוין לו, ועל זה נאמר וימת בדם עשהאל אחיו, ואמרו זכרונם לברכה בענין רודף שאף על פי שלא קבל התראה מכיון שהתרו בו והוא עדיין רודף אין לו דמים ומותר להורגו. ומטעם רודף הורו זכרונם לברכה באשה המקשה לילד לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם הוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם, ואחד הרודף אחר חבירו להרגו או אחר כל העריות שיש בו כרת לבועלן מצילין אותן מהם בנפשותם של רודפים, והוא הדין לרודף אחר הזכור לבוא עליו, אבל הרודף אחר הבהמה וכן הרץ לעשות אחת מכל שאר העבירות שבתורה ואפילו לעבוד עבודה זרה אין הורגין אותו עד שיעבור העבירה שדנין אותו בבית דין, שבשתי עבירות אלו לבד באה הקבלה שמצילין אותו בנפש הרודף, אבל בכל שאר העבירות שבתורה מביאין אותם לבית דין והם דנין אותן. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת סנהדרין פרק שמיני. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה ויכול להציל הנרדף ולא הצילו מאחד מאיבריו של רודף או אפילו בנפשו ביטל עשה זה מלבד שעבר על שני לאוין שהן לא תחוס עיניך, ולא תעמוד על דם רעך, כמו שנכתוב בלאוין [מצוה תר"א] בעזרת השם, וענשו גדול מאד כאלו הוא מאבד נפש מישראל.
